איך להיכשל כמו מקצוען
הכישלון עצמו, עם כמה שאפשר ללמוד ממנו, הוא לא העיקר. יש משהו הרבה יותר מקדם ומפתח והוא מהירות ההתאוששות מכישלונות.
כשאתה עובר מזהירות למהירות, ויודע שיהיו מלא דברים שלא תצליח בהם, ניסיונות לעבוד עם לקוחות וספקים שיהיו בזבוז של זמן וכסף, ועדיין אתה לוקח את ההימור בשביל הניסיון, אתה במוד אחר לגמרי.
כמו ההבדל בין שחקן כדורגל שנפך על הדשא ועכשיו עושה הצגות ונשאר לבכות לבין שחקן שנופל וקם כל הזמן, העיקר להתקדם.
כשאתה שם בראש סדר העדיפויות שלך את ההתקדמות, יותר מאשר את המושלמות (כביכול), אתה במוד אחר לגמרי.
מהירות ההתאוששות הוכחה כמדד מרכזי לא רק לשיפור עסקי אלא גם למיצוי הפוטנציאל של האדם, וחיזוק הביטחון העצמי. אדם שחוטף וממשיך הלאה, מלמד את המוח שלו לנתק כבלי וכישלונות עבר כי הן בעבר, ויש להם אפס משמעות לגבי מה שיכול להיות.
יש לנו כוח, ואנחנו רוצים ללמד את המוח לעזור ולא לעכב אותנו, להסתכל על העתיד מנקודת האפס עכשיו: לא רלוונטי כל מה שקרה לנו בעבר. עכשיו אנחנו יכולים להתחיל מחדש והכי טוב שלנו, בלי שום דעות מגבילות על עצמנו, חוסר יכולת או כישלונות.
אם היית יכול להתחיל מעכשיו מאפס, כמה חזק ומהר היית נכנס בפרויקט? כמה היית יכול להשתפר בכל נושא, אם לא הייתה עליך אפילו דעה אחת בעיני עצמך?
היופי הוא, שאפשר לתרגל את זה: לפני פעולה מלחיצה, המון תרגולים קטנים, בכל פעם שהמוח מעלה מהאוב משהו שאמור להפחיד, להלחיץ או לעכב אותך, אתה עוצר, נזכר שמה שחשוב הוא מהירות ההתאוששות מכישלונות, ואם זה לא יצליח, תתקדם הלאה.
אחרי פעולה שלא צלחה, אתה נזכר בזה שוב, מהירות ההתאוששות, קם מהדשא וממשיך לדבר הבא. מהר.
כשתעשה את זה פעם אחרי פעם, תרגיש, לא רק סיפוק שעשית את זה אותה מנהל לעצמך את השגרה וקצב ההתקדמות אלא כמה שולי היה אותו כישלון שבעבר, היית מתבוסס בו.
החיים גדולים מהכול, יש דברים יותר חשובים. ניקח בפרופורציות ונהנה מההתקדמות, גם אם לא קרה בדיוק מה שחשבנו.
